מחשבות על המוזרות הנפלאה של המוח

בהרצאתו על המוח מספר ויליאנור ראמצ'אנדרן על תופעות מרתקות המתרחשות במוח האדם אשר זוהו תודות למחקר המתקדם בתחום זה. הוא מפרט שלוש תופעות ומסביר וכיצד ניתן לעזור לאנשים שמוחם נפגע. המסקנה המדהימה שאליה הוא מגיע בהסברו היא שתופעות שעד כה נחשבו כפתולוגיות פסיכולוגיות במהותן הן בעצם נוירולוגיות - פיזיות. 

הרצאה זו "זורקת" אותי חזרה לתחום החינוך שבו אני עוסקת ולתלמידיי היקרים. בתהליך ההוראה אני תמיד אומרת לילדים ש"הכל בראש" ושיש להם שליטה הרבה יותר גדולה על מה שקורה להם. דרך חשיבה חיובית, תכנון ועקביות, הבנת עצמם והסביבה יוכלו להביא את עצמם להצלחה. כאשר אני רואה תלמידים שחווים כישלונות חוזרים ונשנים, כאלה שיש להם ראייה פאסימית על העולם וחוסר אמונה בעצמם, אני מאמינה בכל לבי ששינוי גישה יכול לשנות את המצב מן היסוד. יש תיאוריות פסיכולוגיות שתומכות בגישה זו, ולדעתי כל תחום הקואוצ'ינג מבוסס על כך. 

מחד, הרצאה זו באה לערער על כך במידה מסוימת ולהסביר שבני אדם בעצם נתונים למבנה המוח שלהם, וכי קשרים או להבדיל נתקים במוח מביאים לתופעות קיצוניות, אז אולי גם לתופעות פחות קיצוניות כגון פאסימיות, חוסר מוטיבציה וכדומה. ושוב אני חוזרת לשאלה הישנה, מה משפיע יותר, התורשה או הסביבה? כמה כוח יש לי להשפיע על תלמידיי ולהביא לשינוי אמיתי? האם נכון לומר לתלמידים שיש בכוחם להשפיע על חייהם גם אם הדברים אינם בהכרח נכונים? ומה אנחנו באמת יודעים על היחסים העדינים בין ההשפעות הפסיכולוגיות - נוירולוגיות - סביבתיות על הילדים שלנו?

מאידך, כמו שויליאנור ראמצ'אנדרן מדגים כיצד ניתן "לעבוד" על המוח כדי שיאמין שיד הפאנטום אכן קיימת וייפסקו הכאבים בעזרת קופסת המראה, כך אנחנו כמחנכים נוכל "לעבוד" על המוח להביא לאמונה בהצלחה והגברת מוטיבציה דרך הקניית חוויות קטנות של הצלחה שתבאנה לשיפור האמונה והיכולות.